(כיפה אדומה)

״רק ישר
בלי עיכוב,״
אמא אמרה לי
שוב ושוב.
אך כשמולי
הוא נעמד...
הוא נראה כה נחמד.

ופתאום למדתי
דברים נפלאים,
שנמנעתי מלחקור.
הם היו בצד,
לא העזתי לסטות.
אני כה נזהרתי
במקום לנסות.
וריגוש חדש הרגשתי -
עם הרבה חששות.

כשאמר, ״יבוא!״
ושכב במחבוא,
איך יכולתי להתכונן?
כשחשף שיניו,
שוב הרגשתי חשש -
מין חשש מרוגש -
הוא לקח אותי
ובלע אותי אל
שביל רירי וחשוך
עם סודות שלא רציתי לגלות,
וכשכל מה שנלמד
עמד להגמר לעד,
בסוף השביל נמצאה
לה סבתא מתחבאת.
אז חיכינו בפנים
עד שמישהו בא פתאום,
ויצאנו אל האור,
וחזרנו לכאן.

ופתאום למדתי
דברים חשובים,
שנחבאו עד אז מעיני:
אל תניחי את
גורלך בכיפה -
היא אינה תגן
כפי שהיא מצופה -
ומאנשים זרים לא
מקבלים זרי פרחים,
וגם אם מרגש לחשוש לרוב
נחמד זה לא אומר טוב.

למדתי:
לא לפחד.
סבתא צדקה,
רק להתמודד.

זה כה נחמד לדעת כל! ...

טוב אולי לא הכל…